אלה הקטנה שלי נולדה עם דלקת בעיניים. תופעה מוכרת אצל ילודים.

בשנה הראשונה לחייה חזרו ונשנו דלקות העיניים בתכיפות גבוהה. הדלקת הייתה מתחילה בעין אחת והשנייה מצטרפת כדי שלא ישעמם.

רופאת הילדים הסבירה לנו שתעלות הדמעות צרות ועם הגיל זה יעבור כי התעלות יתרחבו כשהפנים יגדלו והורתה לי לעסות לה את הנקודה שקצה העין, בצד האף בעדינות, כדי לשחרר את הנוזלים.

כמובן שעיסיתי לה וניקיתי עם מגבונים מיוחדים לעיניים ותמציות תה ועדיין השימוש בטיפות העיניים היה תכוף מדי.

מיסודי אינני לחוצה, לא מנדנדת וסמכתי על הרופאה. רופאת ילדים שקיבלתי עליה המלצות, אבל הרגשתי שזה לא בסדר, תדירות גבוהה מדי.

כשגיל שנתיים הגיע החלטתי שה"סמוך" שלי על הרופאה שגוי. לקחתי את אלה לרופא עיניים. בלי הפנייה. פשוט הלכתי.

לאחר בדיקה קצרה במכשור מתאים, הודיע לי הרופא שאני צריכה לפנות למחלקת עיניים בשניידר כי שתי התעלות סתומות ולדעתו יידרש הליך כירורגי.

אי אפשר לתאר את רמת הכעס שלי על עצמי, על הרופאה... לחץ, אשמה. דאגתי. דאגתי מאד.

כשהגענו לשניידר ננזפתי על יד הרופאים שחיכיתי כל כך הרבה זמן.

התברר שבמקרים כאלה עד גיל שנה עושים נקב קטן בתעלה לשחרור הנוזלים, ללא הרדמה ולרב זה פותר את הבעיה, אבל אלה היתה כבר גדולה מדי לכן הוחלט על ניתוח בשתי העיניים שבו יחדירו צינוריות קטנות שמרחיבות את התעלות ולאחר שלושה חודשים שולפים אותן החוצה.

ניתוח בהרדמה מלאה !!!

לא עזר שהסבירו לי שזה ניתוח "פשוט". המחשבה שהקטנה הזאת תורדם, שיבצעו מה שיבצעו ואני לא אהיה לידה הרגה אותי. מאמא לא לחוצה נהייתי "קפיץ לחוץ".

הלכנו להתייעצות נוספת באופן פרטי אצל מנתחת עיניים שמתמחה בילדים והיא הסכימה עם אבחנת רופאי בית החולים. צריך לנתח.

באותו הזמן התחלתי את לימודי "חיבור למודעות על" תדרים ואנרגיות ריפוי ומודעות להתפתחות ומאחר וילדים נמצאים תחת "המטריה הנשמתית" של האם עד גיל 7, הטיפולים בה נעשו דרכי.

עיניים הם הראייה שלנו ולכן במקביל לטיפולים האנרגטיים הייתי צריכה להציף נקודות שבהם נחסמתי, לשחרר את אלה מהתלות שלה בי וגם את עצמי ממנה, להסתכל על דברים ממבט אחר. להבין. לשחרר.

הניתוח נקבע לשלושה חודשים לאחר הבדיקה.

במשך כל הזמן הזה טיפלתי בה ובעצמי, כל כך רציתי להימנע מהניתוח, שיסתדר איכשהו ותדירות הדלקות פחתה וגם כשהיו עברו מהר יותר.

בימים שלפני הבדיקה הרגשתי מתח פנימי והרגשה שלא צריך את הניתוח הזה. לא הנחתי לאלה. פשוט לא עזבתי אותה.

ביום הבדיקה הגענו אלה, אביה ואני הגענו לשניידר לבדיקה אצל אותה רופאה שאבחנה אותה בפעם הראשונה. הרופאה הסתכלה על אלה ושאלה: למה אתם פה ? אין לה כלום !

אושררררר !!! אין מילה אחרת לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע. הקלה ואושר טהור.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את החיוך שנמרח לי על הפנים. אפילו עכשיו, שנתיים וחצי אחרי אני מתרגשת.

תפסתי לרן, אביה של אלה את היד ואמרתי לו: בוא, בוא נלך מפה עכשיו !

רן היה המום והתעקש עם הרופאה שזה לא יכול להיות ושתבדוק שוב ואני לא הפסקתי להודות לבריאה ולחבק ולנשק את אלה הקטנה.

הרופאה הסתכלה בתיק ואמרה: "אני לא מנתחת אותה. מה אתה רוצה שארדים אותה סתם ?" ואז שאלה אותי: "מה עשיתם ?" עניתי לה שטיפולים אנרגטיים, היא חייכה חיוך לא ברור ואני פשוט ברחתי משם. לא היה לי צורך להסביר.

כהורים אנחנו צריכים להקשיב לתחושות הבטן, לטפל בעצמנו כדי שילדינו יהיו מאושרים ולהבין שההתנהגות, החסמים, הפחדים וגם השמחה שלנו מוקרנת אליהם באופן ישיר כמו שמש שיכולה לשרוף ויכולה לחמם ולהאיר. אנחנו השמש, הירח והכוכבים של ילדינו.

טפלו בעצמכם במכלול גוף ונפש וכך תהיו מאושרים וגם הם.

מודה כל יום על המתנה ששמה אלה ועל הכלים של הבריאה.

חגית דאבוש – יועצת רוחנית באמצעות אסטרולוגיה ומיידעים ומטפלת הוליסטית 050-8344816