מתי אנחנו כועסים / נעלבים / לא סובלים את האדם מולנו ?

כשהוא משקף לנו את האמת או שבו יש משהו שלנו אין ואנחנו רוצים.

נגיד שיש לי ישבן קטן (אין לי:-) ) ומישהו יגיד לי שיש לי ישבן גדול, אני אכעס ? לא. אבטל את דבריו בגיחוך, אבל אם יש לי ישבן גדול אז אולי איעלב כי הוא האיר נקודה שמפריעה לי בעצמי ואולי לא כי אני אוהבת את הישבן הגדול שלי.

ונגיד שאני משתתפת בפגישה ויש לי המון מה להגיד, אבל אני ביישנית ולא מדברת ומישהו אחר מתחיל לנאום ולהביע את דעתו, אולי אחשוב שהוא קשקשן חוצפן ואולי לא, אולי אעריץ אותו ואמשך אליו.

אני יכולה לראות בו דוגמא ולעבוד על הביישנות וכישורי השיחה / נאום שלי ואני יכולה לפתח אנטי וטינה.

כך שלמעשה כל הערה או התנהגות של אדם מולנו מציבה לנו מראה מול הפנים והתגובה הרגשית היא על פי המורכבות הפנימית האישית.

יש חשיבות רבה לתגובתנו, האם אנחנו נעלבים מהערה פוגענית או מבינים שאותו אדם שמנסה לפגוע הוא חלש ופגוע בעצמו ובוחרים לא להיפגע ?

האם אנו רואים באדם שמתנהג כפי שהיינו רוצים בעצמנו כשלילי כתוצאה מקנאתנו או שהוא מדרבן אותנו להתקדם לאותו מקום ?

התבוננו בעצמכם ובתגובותיכם לאחרים וספרו לי על תגובות שהכעיסו או פגעו בכם וביחד ננסה להבין אולי יש דרך אחרת.

באהבה,

חגית דאבוש – יועצת רוחנית באמצעות אסטרולוגיה ומיידעים ומטפלת הוליסטית 050-8344816